היי! אז בשבוע האחרון קראתי את “העלמה מקזאן” (511 עמודים) של מאיה ערד, ספר מופלא שהמליץ לי חבר יקר, אריאל. החלטתי לכתוב את הביקורת הספרותית הראשונה שלי ולקחת אותה למקום שלי ופחות ביקורת ספרותית קלאסית. מקווה שתהנו ☺ ושאעשה לכם חשק לקרוא ספר טוב (כמו הספר שעליו אני ממליצה כאן, סמיילי קורץ).
וכן, אני לגמרי לא חושבת שאני אסיים את אתגר הקריאה שלי. אבל בכל זאת בהצלחה לי.

תקציר:
עידית, רווקה בת שלושים ותשע, יודעת שהיא אינה בררנית. היא פשוט מחפשת מישהו כמוה, נדיר ומיוחד עד כדי כך שגם הוא לא מצא עדיין את הנפש התאומה שלו. העובדה שהיא ממתינה כבר כמעט שני עשורים אינה מייאשת אותה, להיפך: היא מאמינה שאם תחכה מספיק זמן, דברים טובים יקרו מעצמם. ואמנם, כאשר חברתה ענת מפגישה בינה לבין מיכאל, נדמה שהציפייה הארוכה של עידית השתלמה.
אילו רק היה הכל פשוט כל-כך!

לקריאת הפרק הראשון.

נתחיל מהסוף: אני יותר מממליצה על הספר הזה. תוך עשרה עמודים נדלקתי וככל שהמשכתי לקרוא, לא רציתי להפסיק. הספר כתוב בצורה מופלאה. הוא לא כתוב בעברית גבוהה מדי אלא פשוט שהדמויות והקונפליקטים הם יומיומיים ומציאותיים ולא תלושים לגמרי מהמציאות. גם העובדה שהספר ישראלי, גרם לי עוד יותר להתחבר. הסתובבויות באבן גבירול, שמות כמו עידית, ענת, יוני ואילן.
לא מדובר בספר קל לקריאה. לא במובן של תיאורים קשים, טריגרים, אלא פשוט כי מדובר על חיים של בחורה רווקה בת 39, הרבה על האומללות והכאב שלה, היחסים המורכבים עם אמה והאנשים סביבה. ספר שגרם לי לחשוב מעבר ואני יודעת שישאר איתי.
כל הדמויות המרכזיות מתפתחות ועוברות שינויי גדול מאוד. דמויות עגולות במיטבן. אקח לדוגמה את עידית, שהספר סובב סביבה: בהתחלה אהבתי אותה, ואז שנאתי, כעסתי, סלדתי, בזתי, ריחמתי, אהבתי, שוב רחמים, רכבת הרים שלמה של רגשות ותחושות.

נקודות מעניינות שעולות בספר:
♥ הבושה בלהיות רווקה בגיל 30+. (“בטח היא בתולה”, “היא מסכנה, אין לה אף אחד”, רחמים עצמיים)
♥ “הבחור המושלם” – האם קיים אחד כזה? האם יש נפש תאומה שבשבילה כדאי לחכות כל החיים? האם הדרך להכיר את “האחד” היא בצורה רומנטית או גורלית?
♥ גבר בעבודה “רצינית” שמרוויח סכום כסף גדול לעומת האישה, שעובדת בעבודה שלא מכניסה המון כסף. סטאראפיסט ומורה.
“היא יודעת שהוא עובד. שהמשכורת שלו היא זו שעליה הם חיים. וזה רק מרגיז עוד יותר. הופך את המאבקים שלה בבית למגוכחים.” (עמוד 110)
“לו יש קריירה, לי יש רק ג’וב” (עמוד 112)
♥ הרגשה שאת/ה לא מספיק ראוי/ה ומעניינ/ת כמו שאר האנשים סביבך כי את לא כמוהן/ם – נשוא/ה עם ילדים.
♥ האם הכמיהה לחתונה וילדים אמיתית? או אולי חובה חברתית?
“כולם עושים הכל כי הם מוכרחים. גם הוא מוכרח למצוא מישהי. מוכרח לקום בבוקר. ללכת לעבודה. מה זה בכלל לעשות מרצון – יש דבר כזה?”
♥ “ההבנה היכתה בה, בבת אחת: אין פיצוי שמחכה לה. אין דברים טובים שמצפים למי שממתין בסבלנות. כל חייה, מאז ילדותה, אספה את העלבונות שצברה……הכל נרשם, כי עידית ידעה: לא ייתכן שלחינם היא סובלת. חייבת להיות תוכנית גדולה יותר שהעולם מתנהל לפיה. מוכרח להיות מי שדואג בסוף לפיצוי הולם.” (עמוד 341)

בלי לעשות יותר מדי ספויילרים, מדובר עוד המון דברים נוספים שקשורות לילדים, מערכות יחסים (בן בני זוג, דייטים, משפחה ועוד).
אני האומנם בת 23, במערכת יחסים כבר שלוש שנים ומרגישה שחתונה וילדים עדיין בכלל לא על הפרק, אבל עדיין הרגשתי הזדהות ועצב במהלך הספר ובמהלך ההתפתחות עם הדמויות. מניחה שכל אחד לוקח את זה לכיוונים שלו.

מחכה לקרוא את דעתכם ולקבל המלצות נוספות לספרים! נשיקות בהסכמה, נשתמע. ♥

5 תגובות

  1. פינגבק:ספרים שקראתי: ספטמבר – Wandering Rose

השאירו תגובה