אך לעולם לא באת עם ערב-
ישבתי באדרת כוכבים.
…..אם דפקו על ביתי,
זה היה ליבי שלי.
הוא תלוי עכשיו על כל מזוזה,
גם על דלתך.
שושנת אש דועכת בין שרכים,
בחום הזר.
צבעתי את השמיים פטל
בדם ליבי.
אך לעולם לא באת עם ערב-
……..עמדתי בנעליים זהובות.

הפרידה הראשונה שחוויתי: הגירושים של ההורים שלי. הפרידה הייתה של ההורים שלי הרי, לא שלי. אבל אפשר להגיד שגם אני חוויתי פרידה: מחיים שלא הכרתי – של לגור בבית עם אמא ואבא. מאבא שלי, שלא גר איתנו כבר מגיל שנה.

הרגע שהבנתי שפרידה מחברה טובה זה כמו פרידה של מערכת יחסים זוגית, ושהיא יכולה לכאוב כמו סכין בלב, היה בכתה ח’-ט’, כשהחברה הכי טובה שלי פשוט הפסיקה לדבר איתי כמו פעם, לאט לאט התרחקנו עד שהקשר נגמר. אני הייתי מאוד עצובה. היא הייתה כמו אחותי ואהבתי אותה בטירוף. אני חושבת שהיא הייתה החברה הראשונה שהרגשתי כלפיה אהבה כזאת גדולה, כמו אחות נוספת.
ולא, עד היום אני לא יודעת למה היא הפסיקה להיות חברה שלי, אני כמובן מאשימה את עצמי: אולי לא הייתי חברה מספיק טובה? קשובה? אולי פשוט היא מצאה חברים שהאיכויות שלהם יותר טובים משלי, אני לא יודעת.

4 תגובות

  1. Lunsky

    לעולם אל תאשימי את עצמך,במיוחד כשאת לא יודעת מה הסיבה להפסק החברות.
    לפעמים אנשים שאנחנו אוהבים מתרחקים מאיתנו ואנחנו לעולם לא נדע למה.ככה זה.
    אבל בסופו של דבר, הכי חשוב זה להתמקד בחברים שלך היום,ולא באלה שעזבו בלי שום הסברים.
    3>

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    פרידות קשות לי מאוד, כל פרידה שהיא תמיד הייתה לי קשה נורא.. אבל עכשיו בהסתכלות עליהן לאחור הן תמיד הובילו למשהו יותר טוב.

השאירו תגובה