היי, מה קורה?

אז סיפרתי באחד מהפוסטים הראשונים שלי על המסע המוזר שלי עם הגוף שלי: ירדתי במשקל 20 ק”ג ולא מאוד מהר, אבל בקצב לא איטי בכלל: עליתי הכל. (לקריאה)
אז הרבה פעמים אני מרגישה מאוד בנוח בגוף שלי, במשקל שלי, ביריכיים השמנות שלי.
הרבה פעמים אני גם מרגישה לא בנוח בגוף שלי, מגע היריכיים שמתנגשות אחת בשניה כל הזמן לא נעים לי, הבטן גדולה מדי ובכללי: אני מרגישה יותר מדי.


יש כל מיני סיבות שמשפיעות על מצב האהבה עצמית שלי, כמו: האם אני עושה פעילות גופנית? איך אני אוכלת? מה אני לובשת?
בתקופות שאני מתלבשת יפה (כמובן אם יש לי בגדים יפים בארון שאשכרה עולים עליי), עושה פעילות גופנית ואוכלת בצורה שמתאימה לי ולא אוכלת שטויות שלא תורמות לבריאות שלי – אני מרגישה הרבה יותר טוב.
אבל מה קורה בתקופות, למשל כמו תקופת הקורונה המבאסת: אני עושה פחות ספורט, פחות זזה באופן כללי (חל”ת פה, חל”ת שם…), מסתובבת ימים רבים בפיג’מה ופונה הרבה פעמים לאכילה רגשית: במבה ואפרופו הם החברים הכי טובים שלי, פתאום אני אוכלת שוקולדים (ומי שמכיר אותי יודע שאני לא חסידה גדולה של שוקולדים).

בתקופות האלו, ממש עכשיו אני חווה את זה, אני שוב לא אוהבת את איך שאני נראית, כל חלק בי אני חושבת שהוא פשוט לא נראה טוב.
הפנים האדומות והשמנמנות, הבטן התחתונה שנוכחת מתמיד, השיער הדליל שלי, (שאני בחיים לא אשכח בחורה שעבדה איתי שהייתה מעירה לי כל הזמן על “מיה, למה יש לך קרחת קטנה בראש?” ואני רציתי לבכות מבפנים, כי אני בעצמי שאלתי רופאים מומחים והם אמרו לי שזה פשוט גנטי ואין מה לעשות.) וכל פעם מחדש שאני מרגישה לא טוב עם עצמי אני נזכרת בהערות שלה, מרגישה שוב חתך עמוק בפנים.
כמובן לא עוזר שפתאום חצי מהארון שלי בכלל לא עולה עליי, וגם מה שעולה עליי לא בהכרח נראה טוב לטעמי. ואז אני לובשת בגדים שאני בכלל לא אוהבת עליי, טייץ מרופט וחולצת פסים שאני דווקא אוהבת, אבל לדעתי אני נראית כמו שק תפוחי אדמה ככה. בלי סטייל או חן.

וישר אני חושבת: טוב, מיה, מה את מופתעת? עלית במשקל! אז פשוט תאכלי פחות, תעשי עוד אירובי ותרדי עוד כמה קילוגרמים.
וככה, אחרי 5-7 ק”ג פחות בטוח תאהבי את עצמך יותר, בטוח תראי טוב יותר בעיניי עצמך והאחרים.
אבל אז אני נזכרת שהייתי שם: שנאתי את עצמי שנים, את איך שאני נראית, אז יום אחד פשוט החלטתי לרדת במשקל ולאט-לאט באמת השלתי מעצמי את המשקל. אבל לא השלתי מעצמי את כל המטען הריגשי, הכבד לא פחות: עדיין הרגשתי לא מספיק טובה, לא מספיק יפה, לא מספיק חכמה, פשוט לא מספיק.

הרי כבר לפני שנה אני פיצחתי את החידה: רזה=לא בהרח מאושרת.
גם אם ארד עכשיו שוב 20 ק”ג, מי החליט שאהפוך למאושרת? שאקום כל בוקר בידיעה שאני נראית כמו פיה, שאני מופלאה, אהובה וכל יכולה?
הרי זה בסך הכל יהיה פחות משקל, אולי קצת יותר קלילות, אבל זה לא מספיק. אז למה תמיד יש בי את המחשבה שאם אהיה רזה, אהיה בהכרח מאושרת ויפה יותר, גם אם אני יודעת כבר שזו פשוט לא האמת?

אולי כי זה קל יותר, לרדת במשקל במחשבה שזה יפתור לי את כל בעיות האהבה-שנאה עצמית שלי.
יותר קשה לחפור עמוק פנימה, לחטט בפצעים, לחשוב למה לפעמים אני מרגישה לא יפה, לא אהובה, לא טובה, לא חכמה.
אין באמת קשר לאיך שאני נראית, אז מה בעצם הבעיה?

חייב להיות פיתרון אחר לחידת האהבה עצמית. ניסיתי פיתרון אחד והוא לא צלח, אז יאללה, לפיתרון הבא.

View this post on Instagram

Shumanim 🦄

A post shared by Maya Rose Gil (@maya131) on

10 תגובות

  1. Didi_c

    את מהממת וכל כך אותנטית ואנושית ♥
    יש תקופות שהרבה יותר קל ליפול לג’אנק ולאכילה רגשית כמו עכשיו בסגר, גם לי זה קורה ואני גם מרגישה קצת רע על זה… אבל לא צריך להלקות את עצמנו, החיים דינמיים ומקסימום עוד שבועיים-שלושה המצב יותר יתאזן ♥

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    מתוקית שלי, תמיד קורנת אין מה להגיד. יצא לי לעבור תהליך ממש דומה לאחרונה ואני מזדהה עם כל מה שכתבת. אני מנסה עכשיו תרגיל חדש עם עצמי אולי תירצי לנסות גם, כשאני הולכת לי ברחוב או בכל מקום ולפעמים הראש קצת מורקן אני מדמיינת לעצמי שיש לי כתר על הראש ומיד כל החשיבה היציבה וההרגשה שלי משתנה. שווה ניסיון ❤️

השאירו תגובה