(נשלח מקוראת אנונימית ☺)

להיות רווקה שעברה את ה-30 זה אומר שבכל שיחה עם כל בנאדם רנדומאלי תעלה השאלה “יש לך מישהו? כי יש לי מישהו להכיר לך”. כאילו אם את רווקה ו”המישהו” רווק – אז אתם בהכרח צריכים להכיר. בהתחלה זה היה מחמיא. כנראה שהם חושבים שאני ראויה להכיר את המכר שלהם. אבל עם הזמן והתרחבות מעגל הדואגים, קצת נמאס לי. מעריכה את הדאגה חבר’ה, אבל אני מסתדרת. כאילו עם כל הכבוד, מוכר בקיוסק נחמד שכמוך, אני לא באמת צריכה להכיר את הנכד שלך. 

“את תמותי לבד בסוף”- שמעתי את זה מיליון פעמים. בואו נדבר על הלבד הזה רגע. הוא לא כל כך נורא. נכון לעכשיו. אני חוזרת מהעבודה, יכולה לשבת על הספה, ולהתעסק במה שבא לי, בלי הצורך לחשוב על מישהו נוסף. ולהתעורר בשבת בצהריים בלי להרגיש שבזבזתי למישהו את היום? איזה כייף! לא שאני אומרת שזוגיות מבטלת את ה”אני”, אבל בהחלט צריך להכניס עוד בנאדם ללו”ז, וכרגע הלו”ז שלי די בסדר לבדו. עם זאת, למרות הכייף בלישון באלכסון, אחרי הרבה שנים שלא היה לי אומץ להגיד – אני סוף סוף יכולה להצהיר שאני כן רוצה אהבה. אבל עם זאת מתעקשת שהחיפוש אחריה יהיה בקצב שלי, בדרך שלי, ולפי איך שבא לי. כי להיות רווקה בת 30 לא אומר שאת לא מאמינה באהבה. להפך, אולי את מאמינה גדולה מדי, שזה פשוט לא מסתדר. 

אני יודעת איך האהבה הגדולה שלי תראה, ואני יודעת איך בן הזוג שלי יהיה. הוא זה שיגרום לי לרצות לחשוב בשניים, שירצה לאמץ איתי כלב, שנריב על מצב הכלים בכיור, ושירצה לצאת איתי לטיול של חודשיים בעולם. אהיה מוכנה כשהוא יגיע, באמת שאין סיבה לדאגה. אז זהו –שלא, אם תשאלו את אימא שלי. כי כנראה שתקתוק השעון הביולוגי שלי מפריע לה לישון בלילה. לה, ולעוד הרבה אחרים. כי ככה זה אצל ישראלים כנראה, אוהבים להיכנס לך לרחם. כי אם יש משהו שמקדשים בישראל יותר מזוגיות – זה ילדים. מה שמוביל אותי לדבר הבא – לא כולן חושבות שילדים זה  “הדבר הכי טוב שיקרה לך בחיים”. אף פעם לא הרגשתי צורך עז לאחוז בתינוק. הם תמיד הרגישו לי קצת רעשניים מדי, קצת בוכיים מדי, וקצת מפריעים לי לישון מדי. רק כשהגעתי לשנה א’ בלימודים הבנתי שאני לא לבד, קוראים לזה “אל הורות”, או “אי אמהות” – תופעה בה נשים לא רוצות ילדים. כל אחת עם הסיבות שלה. הרבה אומרים לי שברגע שאהיה בזוגיות רצינית, אסתכל על בן זוגי לעתיד שיחיה, וארצה לראות אותנו הורים. האמת היא, שאני לא פוסלת את האופציה לחלוטין, יכול להיות שבעתיד התחושה תשתנה, פשוט כרגע לא מרגישה צורך, ובהתאם לזה אני לא בלחץ. וחוסר הלחץ הזה גורם לי להמשיך להמתין בסבלנות ולהמשיך לסרב לכל מיני הצעות ממכרים שדואגים שלא לצורך. 

כי אני באמת מאמינה שהאהבה הגדולה שלי מחכה שם איפשהו, ובן הזוג המיוחל יגיע בדיוק בזמן. בזמן שמתאים לשנינו. אז בנימה אופטימית זו ארצה להודות לכל דודה, שכנה, חבר של ההורים והמוכר בקיוסק שדואגים לי. אבל אני מסתדרת, ואל תדאגו כבר החלטתי שיהיה בופה בחתונה.  

2 תגובות

השאירו תגובה